עם התקדמות הטכנולוגיה הרפואית והקדמה, איברים מסוימים יכולים להיות מושתלים בגוף החולה ולהחליף איברים לא תקינים. האיברים הנפוצים ביותר אשר יכולים להיות מושתלים הינם מוח עצם, תאי גזע, כליות, כבד, לבלב, ריאות, קרנית ועור, עקב מגוון מחלות אשר פוגעות הן בתוחלת החיים והן באיכותם.
איברים אלה ואחרים עלולים להידחות על ידי הגוף לאחר פרק זמן מסוים. בדרך כלל, מדובר על תגובה אימונולוגית חיסונית חריפה, אשר תתרחש כחצי שנה לאחר ההשתלה. מצב זה נקרא graft versus host disease (GVHD) או מחלת השתל נגד המאכסן.
השתלת איבר או רקמה יכולה להיות מחלק גוף אחר (השתלה עצמית) או מאדם אחר. במקרים נדירים, מתאפשרת השתלת איבר גם מבעל חיים. מבחינת מהות ההשתלה, מטרתה היא להאריך את חיי החולה ולתת לו איכות חיים שלא היה רגיל אליה לפני כן. חומרת התגובה כתוצאה מדחיית האיבר, אם בכלל, קשורה להתאמת הרקמות בין האיבר המושתל לגוף המאחסן. התאמה זו מתבטאת ביותר מ- 400 חלבונים, הנמצאים בעיקר בלויקוציטים (מערכת החיסון). ככל שההתאמה תהיה מלאה יותר, כך התנגדות הגוף תהיה קטנה יותר.
דחיית איבר בצורה אקוטית או כרונית
מערכת החיסון אשר דוחה את השתל או האיבר נוהגת כך, במטרה להגן על הגוף מפני פלישת גוף זר. הדחייה נעשית על ידי התפתחות אנטיגנים אשר בתורם יובילו להשפעות שונות. הדחייה תתבטא ברמה התאית הכוללים תאים לימפוציטים ונוגדנים. חומרת הדחייה יכולה להשתנות, מדרגה קלה ומקומית ועד דרגה מאיימת חיים, אשר תשפיע באופן מרכזי על הגוף כולו. פגיעה חמורה, לרוב, תתרחש לאחר כשבוע, כאשר האיבר נתקף על ידי הנוגדנים ומפסיק לתפקד.
אדם אשר עבר השתלה באיבר זה או אחר, עלול לסבול מדחיית האיבר באופן כרוני. דחייה זו תתרחש לאחר מספר חודשים או שנים לאחר יום ההשתלה. לרוב, היא תתרחש לאחר דחייה אשר התרחשה בעבר, דיכוי לא מספק של מערכת החיסון, זיהום לאחר השתלה או עומס על האיבר מבחינה פיסיולוגית לאחריה. בדרך כלל, הצוות הרפואי מפקח ובודק באופן רוטיני אנשים אשר כברו השתלה במגוון בדיקות דם ואחרות, בכדי למנוע מצבים אלה מבעוד מועד או לדעת עליהם כבר בתחילתם.
הטיפול הפוטנציאלי
הדרך בה מנסה המערכת הרפואית להתמודד עם בעיה זו של דחיית האיברים המושתלים היא על ידי דיכוי מערכת החיסון. לפני ואחרי ההשתלה, נוטל החולה תרופות נוגדות דחייה – ציקלוספורין, אשר מנסות להתמודד עם תגובתיות יתר של מערכת החיסון.
בדרך כלל, כאשר יש דחייה חריפה, היא תתרחש מיד לאחר ההשתלה, ותהיה נגד סוג הדם של התורם. מניעת מצב זה תהיה על ידי הצלבה בין נוגדני התורם ונסיוב המושתל לפני תהליך ההשתלה. כך אפשר יהיה להכין את גוף הושתל לקבלת הלויקוציטים של האיבר החדש.
הסימפטומים לדחיית השתל יהיו ירידה בתפקוד השתל, דלקת לא ספציפית, הרגשת חוסר נוחות, נפיחות ולפעמים אף חום גבוה (כתוצאה מהתגובה החיסונית). מעבר לכך, לאחר מספר חודשים ואף שנים, החולה עלול לחוש בחזרת המחלה או מצבים איסכמיים, בהם האיבר החדש לא מקבל את אספקת הדם הנחוצה לו.
כיום, משתמשים בשיטות קירור וזמן תגובה מהיר בזמן הוצאת השתל מהתורם ועד קבלתו על ידי המושתל, כך שדחיית שתל על בסיס איסכמי הינו נדיר. מעבר לכך, תרופות נוגדות דחייה מתפתחות באופן יעיל ומיטבי עם השנים. גם אם אחוזי ההתאמה לא מושלמים בכל מאת האחוזים, השתלות כליה כיום זוכות בהצלחה רבה ומצליחות להאריך את חיי החולים בעוד שנים רבות.