השתלת כליה

הכליה אחראית על סינון הדם וייצור השתן. אי ספיקת כליות הוא תהליך ממושך, שנגרם לאחר תפקוד לקוי של הכליה וחוסר יכולת לסנן את הדם כראוי. בדרך כלל, אי ספיקת כליות מטופלת היטב על ידי דיאליזה, והחולים יכולים לחיות היטב למשך זמן רב. עם זאת, במקרים קשים, או כאשר הדיאליזה נמשכת זמן רב מדי וכבר לא עוזרת, אין ברירה והטיפול האפשרי היחיד הוא השתלת כליה.

השתלת כליה יכולה להתבצע על ידי תרומה מהחי או על ידי תרומת איברים מנפטר, כך שלעומת איברים אחרים קיים כאן יתרון משמעותי. בנוסף, ניתוח השתלת הכליה נחשב למוצלח מאוד, בעיקר מפני שאין צורך להוציא החוצה את הכליות הקיימות, אלא מוסיפים להן את הכליה הנתרמת, כאשר מחברים אותה באופן נפרד אל כלי הדם והשופכנים.

בהשוואה לדיאליזה, השתלת כליה נחשבת לטיפול טוב יותר – משפרת את איכות החיים ומגדילה את הסיכוי לשרוד, אך עם זאת לא כל חולה דיאליזה יכול לעבור השתלת כליה, בעיקר בגלל מחסור בתורמים וגורמי סיכון שונים.

היסטוריה של השתלת כליה

הכליה היא האיבר הראשון שהושתל בצורה מלאה. השתלת כליה נחשבת לסוג ההשתלה הנפוץ ביותר שקיים היום בעולם הרפואה. השתלת הכליה הראשונה בוצעה בשנת 1933 על ידי מנתח אוקראיני בשם וורונוי, אך לא הצליחה בגלל דחיית השתל.

בשנת 1950, הצליחו לגבור על בעיית הדחיה ולהוכיח שהשתלת הכליה היא דבר אפשרי, כאשר הניתוח בוצע בהצלחה בקרב תאומים זהים.

עם התפתחות התרופות מדכאות החיסון וההבנה של השפעתן על דחית שתלים, השתפרו משמעותית הסיכויים להצלחת ניתוח השתלת הכליה. בשנת 1980, עם פיתוח התרופה ציקלוספורין, שכיחות דחיית השתל לאחר הניתוחים ירדה באופן משמעותי, וכיום השתלת כליה היא ניתוח שגרתי ובעל אחוזי הצלחה מצויינים.

השתלת כליה – מהלך הניתוח

במהלך השתלת הכליה מחברים את הכליה מהתורם לצד הכליה הקיימת, ואין צורך להסיר אותה לפני כן. טכניקה זו נחשבת לטובה מאוד ולא השתנתה הרבה מאז החלו לבצע השתלות כליה בשנות ה-50 של המאה ה-20.

הכליה החדשה מושתלת בדרך כלל בתנוחה רטרופריטונאלית (מאחורי קרום הצפק) ובצד ימין. במהלך הניתוח מחברים את עורק ווריד הכליה של הכליה הנתרמת לכלי דם ראשי בחלל הבטן ולאחר מכן מחברים את השופכנים לכיס השתן. מיד לאחר הניתוח מתחילים טיפול בתרופות מדכאות חיסון ובתרופות נוספות לאיזון נפח הדם והגברת הזרמת הדם דרך הכליה.

השתלת כליה – סיכונים אפשריים

למרות סיכויי ההצלחה הגבוהים של הניתוח, קיימים בכל זאת סיכונים שונים הנובעים מהניתוח עצמו, מהשתל ומהתרופות למניעת הדחיה. סיכונים אלה משמעותיים מאוד, וחייבים להילקח בחשבון לפני ההחלטה לבצע את ההשתלה. קיימים מקרים בהם הסיכון עולה על התועלת, מעדיפים להשאיר את המצב כפי שהוא ולא לנתח.

במהלך ההשתלה, ההרדמה הכללית עלולה לגרום לעומס על המערכת הקרדיווסקולרית, וכתוצאה מכך עלול להיגרם נזק רב. אי לכך, חולים בעלי מחלות לב נלוות, גיל מבוגר או מחלות רקע כמו סכרת ויתר שומנים בדם נמצאים בסיכון גבוה לניתוח זה.

מבחינת השתל, תמיד קיים הסיכון לדחייה, ולכן לפני הניתוח יש לבחור תורם מתאים להשתלת איברים אשר יהיה בעל רמת התאמה גבוהה. מה שמקל על בחירת השתל, הוא העובדה כי בניגוד לניתוחי השתלות אחרים, כאן ניתן להשתמש בתורם חי, וכך אפשר לגייס בן משפחה לצורך התרומה.

תופעות הלוואי העיקריות המופיעות לאחר הניתוח קשורות לתרופות למניעת דחיית השתל – תרופות מדכאות מערכת החיסון. נטילת תרופות אלה היא חובה, והיא נמשכת לאורך כל החיים, מה שמסייע בשמירה על אורח חיים בריא לאחר ההשתלה. יחד עם זאת, במקרים מסויימים תרופות אלה עלולות לגרום לתופעות קשות כמו רגישות לזיהומים, אוסטאופורוזיס, בעיית גדילה אצל ילדים ועוד.

עם זאת, ברוב המקרים היתרון מביצוע ההשתלה עולה בהרבה על החסרונות, ולכן אם קיים שתל מתאים והחולה מתאים להשתלה, לא מהססים ומבצעים את הניתוח.

אולי יעניין אותך גם:

פיזיותרפיה בבית לאחר השתלת כליה