חוקי תרומת איברים בישראל

חוק האנטומיה והפתולוגיה

חוק האנטומיה והפתולוגיה הינו חוק ארכאי שנכנס לתוקף בשנת 1953 ומטרתו העיקרית הייתה להסדיר את המנגנון של ניתוחים לאחר מוות. יחד עם זאת, סעיף 2 לחוק קובע כי במידה ואדם חותם בחייו על טופס לפיו הוא מסכים שגווייתו תשמש לאחר מותו למטרות מדעיות, הרי שבית ספר לרפואה המוכר בישראל על פי חוק, יוכל לבתר את גופתו לצורכי מחקר ולימוד.

חובה נוספת אשר מוטלת על אותו בית ספר הינה לקבור את גופת המנוח (ואף לשאת בהוצאות הקבורה), וזאת לא יאוחר משנה לאחר שגופתו נתקבלה במוסד הלימודי.

הסעיף העיקרי בחוק הוא סעיף 6, אשר קובע את זכותו של רופא לנתח את גופתו של מנוח על מנת לקבוע את הסיבה שבגינה נפטר או כדי לעשות שימוש באיבר מאיבריה בכדי לרפא אדם אחר שעודנו בחיים. קיימים כמה סייגים לזכות זו, כגון: יש חובה לקבל את הסכמת בן זוגו החי של המנוח.

בנוסף, חל איסור לנתח את הגופה במהלך חמש השעות הראשונות שלאחר מסירת הודעת הפטירה למשפחתו הקרובה (שבת וימי חג אינם נמנים במסגרת חמש השעות הנ"ל, כך שאם ההודעה נמסרה למשפחה במהלך השבת, יש לנתח את הגופה רק לאחר שיחלפו חמש שעות מצאת השבת).

החריג לסייג האמור נוגע למצבים שבהם חלק מהגופה נועד להציל את חייו של אדם אחר, שכן אז יש להמתין עד המועד המאוחר ביותר שבו יהא ניתן להוציא ולהשתמש באופן יעיל באותו חלק (קרי, אין חובה להמתין חמש שעות, כאמור).

חוק השתלת איברים

להבדיל מחוק האטונומיה והפתולגיה, אשר בין היתר מקנה את סמכות הרופא ליטול איברים מגווייה, הרי שחוק השתלת איברים, התשס"ח – 2008, קובע באופן מפורש כיצד מתנהל הליך השתלת איברים, הן מבחינתו של המושתל והן מבחינתו של התורם.

פרק ב' לחוק עוסק בפעולות שביצוען אסור, לדוגמא: סעיף 3 לחוק אוסר סחר באיברים, כלומר, אוסר על אדם לקבל תמורה בגין איבר שנלקח מגופו או מגוף של אדם אחר, ואין זה משנה אם האיבר נלקח מגוויה או מאדם שעודנו בחיים. זאת ועוד, גם תיווך בין תורם מתאים להשתלות איברים למושתל פוטנציאלי הינו אסור כאשר מתקבלת איזושהי תמורה בגין התרומה. עשיית מעשה אסור, כאמור לעיל, עלולה להוביל להטלת עונש של שלוש שנות מאסר.

פרק ג' לחוק מייסד את מרכז ההשתלות הארצי שהינו הגוף המוסמך בתחום ותפקידו לרכז את כל בקשות החולים והתורמים ולהגדיל את היקף תחום השתלת האיברים במדינה. יתר על כן, כחלק מתפקידיו הרבים המנויים בחוק, צריך מרכז ההשתלות לשתף פעולה עם ארגונים זרים ומדינות שונות בעולם בנוגע לנושא ההשתלות.

פרק ד' מוקדש כולו להשתלות של איברים הניטלים מתורמים חיים. על מנת להתחיל בהליך ההשתלה, על התורם להגיש בקשה מתאימה לוועדת הערכה מקומית שמצויה במרכז הרפואי שבו עתידה להתבצע ההשתלה. אולם, כאשר הבקשה לתרומה מוגשת בנוגע למושתל שאינו קרובו של התורם, יש להגישה לוועדת הערכה מרכזית.

קיימים מספר תנאים שבהם צריך לעמוד על מנת שבקשת התרומה תתקבל על ידי הוועדה. כך, בין השאר, נדרש כי התורם יהיה מתאים נפשית ופיסית לביצוע התרומה וכי הוא נתן את הסכמתו המושכלת לביצוע נטילת האיבר מגופו, לרבות הפעולות הרפואיות הכרוכות בהליך זה. לא למותר לציין כי ניתן לערער על החלטת ועדת ההערכה לבית המשפט לעניינים מנהליים.

כאן גם המקום לציין כי כאשר עסקינן בתורם שהוא חסוי או קטין, הוראות חוק ההשתלות לא יחולו עליו, אלא הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב – 1962 (על מנת לקבל אישור לתרומה יש להגיש בקשה מתאימה לבית משפט לענייני משפחה). נראה כי נטילת איבר מגופתו של אדם הינה פשוטה יותר ואינה כרוכה באישור וועדות, אלא רק לחתימתו על טופס הסכמה (או בשמו האחר – טופס אד"י).

ראו גם:
חוות דעת רפואית להשתלות איברים