חולים במחלות קשות מגיעים לעתים למצבים של אי ספיקת איבר, או במילים אחרות חוסר תפקוד מוחלט של איבר – לדוגמא, מצב של אי ספיקת לב מוביל לכך שהלב לא מצליח להזרים דם לרקמות השונות בצורה ראויה. בפני חולים אלה קיימת פעמים רבות אופציה של השתלת איבר, שימלא את תפקידו של האיבר שנהרס כתוצאה מהמחלה.
קיימים 3 סוגים של תורמי איברים: תרומה מהחי על ידי קרוב משפחה, תרומה מהחי ללא קשר דם ותרומה מהמת. ההבדל בין 3 סוגי התורמים נמצא בעיקר בסיכוי להתאמת הרקמות ובאיכות האיבר הנתרם.
תורם חי
תרומה של תורם חי מתאפשרת במקרים שונים, בהם הגוף יכול לוותר על איבר מסויים או על חלקו. התרומה הנפוצה ביותר מהחי היא כמובן תרומת כליה, ובזכותה משתפרת איכות חייהם של חולי כליה רבים כל שנה.
בנוסף, קיימים איברים מהם ניתן לקחת חלק ולתרום לחולה, כמו לדוגמא מח עצם, כלי דם, כבר ואונה של ריאה. תרומות מסוג זה מובילות להצלת חיים במקרים של מחלות קשות כמו לוקמיה או שחמת הכבד. בהשוואה לתרומת איברים מהמת, תרומת איבר מהחי נחשבת לטובה יותר, סיכויי האיבר להיקלט גדלים והפרוגנוזה טובה בהרבה.
השתלת איברים מהחי חייבת כמובן להתקיים בהסכמת שני הצדדים. אם מדובר בבן משפחה, כמובן שהמצב פשוט יותר, הן מבחינת ההסכמה והן מבחינת התאמת הרקמות. לעומת זאת, כאשר מדובר באדם זר המצב הולך ומסתבך, ומלבד התאמת הרקמות יש לבדוק היטב מה עומד מאחורי התרומה – מתן תשלום על איברים אינו חוקי במדינת ישראל. להרחבה: חוקי תרומת איברים בישראל
תרומה מהמת
כאשר מבצעים תרומת איברים מנפטר, ניתן להשתמש כמעט בכל איברי גופו של התורם. החל מהאיברים הפנימיים כמו לב, ריאות שלמות, כבד, לבלב וכליות ועד עצמות, עור וקרנית. במקרים של תרומה מהמת יש להבחין בין שני מצבים: מוות מוחי נשימתי ומוות לבבי.
- מוות מוחי נשימתי הוא מצב המוגדר על ידי הפסקת פעילותו של המוח, הכוללת את מרכז הנשימה. במצב זה האדם כמובן כבר לא מתפקד, הוא חייב להיות מונשם, ליבו פועם ומספק דם לרקמות אך מוחו כבר לא עובד. מצב זה נמשך בדרך כלל מספר שעות או ימים עד המוות הלבבי. למרות שהמוח כבר מת, הלב עדיין מצליח לפעום ולספק את רקמות הגוף השונות.
מוות מוחי נשימתי מאפיין בעיקר נפגעי תאונות דרכים צעירים, שלמרבה האירוניה נחשבים גם לתורמים הכי טובים. מגופו של אדם שעבר מוות מוחי נשימתי ניתן לקבל כתרומה את כל האיברים, בתנאי שכמובן מתפקדים כראוי.
- מצב של מוות לבבי מוגדר כאשר הלב מפסיק לפעום, והזנת הרקמות בדם נפסקת. במצב זה גם האיברים השונים כבר מתים ואי אפשר להשתמש בהם למטרת השתלה. האיברים היחידים בהם ניתן להשתמש הם כאלה שלא מוזנים באופן ישיר, כמו השתלת עצם, השתלת קרנית והשתלת עור.
תהליך סיווג הרקמות
לפני שמתחילים בהשתלה, יש כמובן לבדוק שקיימת התאמה בין רקמות התורם והנתרם. ללא התאמה זו תתרחש דחיית האיבר, והאדם הנתרם עלול למות.
בסיס הבעיה בסיווג הרקמות היא נוכחות של חלבונים הנקראים אנטיגנים על תאי הדם הלבנים ועל תאי הרקמות השונים – כל רקמה בגופנו מבטאת אנטיגנים כאלה הנקראים HLA – Human Leukocyte Antigen. על כל רקמה בגופנו יש 6 קבוצות של חלבוני HLA, וההתאמה בינם לבין החלבונים שברקמה המושתלת הכרחית.
לחלבוני ה-HLA תפקיד חשוב ומרכזי במערכת החיסון, ובהבחנתה בין עצמי וזר. כאשר אין התאמה מלאה, מערכת החיסון תזהה את השתל כזר, תתחיל לתקוף אותו ותוביל לדחייתו.
ההתאמה הטובה ביותר קיימת כמובן בין בני משפחה שחולקים כמובן את אותו מידע גנטי. בקרב אחים הסיכוי הוא הגבוה ביותר (כ-40%) ולאחר מכן בין הורה לילד. כאשר מדובר בתרומה מאדם זר (חי או מת) הסיכויים כמובן נמוכים יותר, ובדרך כלל קשה מאוד למצוא תורם שאינו בן משפחה.